הצהרת אמנית 

 

עבודותיי עוסקות בסוגיות של מגדר וזהות מזרחית ומקומית, והן תולדה של מעבר מתמשך שלי כאדם

בין שלל תפקידים: אישה, אם, 'מזרחית', 'ישראלית'. זהותי ומקומי ברצף המשפחתי מעסיקים אותי מגיל צעיר,

והמצלמה משמשת לי כלי אוטוביוגרפי דרכו אני בוחנת את המציאות.

נולדתי למשפחה עירקית שומרת מסורת, גדלתי בשיכון דרום בקריות לאב נכה ולאם עקרת בית,

ומינקות ספגתי איסורים, הצנעת מאוויים וחוקים למכביר.

הוסללתי להיות "אישה טובה", אם, ורעיה, אך סירבתי ללכת בתלם.

האמנות שימשה לי מקום מפלט בו התבצע ה"מרד".  

משבגרתי, בדיקת הזהות והערכים שלי כאדם, כאישה וכאמנית התרחשה תמיד ביחס למערכת יחסים מורכבת זו,

ושימשה לי כח מניע.

במהלך 15 השנים האחרונות אני מצלמת את עצמי ואת התא המשפחתי שלי ההולך ומשתנה, מתרחב, מצטמצם,

ובתוכו אני משנה את תיפקודיי ותפקידיי.

 

אני בוחנת את מערך הכוחות שתיארתי דרך המצלמה המאפשרת לי לבטא תשוקה וכח,

לשאול שאלות מוסריות ולהצביע על התניות תרבותיות מולן אני עומדת. 

העבודות עבורי הינן ביטוי לתשוקה סמויה של משמעת חיצונית הדורשת לכבוש את היצר,

לכלוא אותו במבנים האסתטיים של הדימויים, שהינם בלתי נגישים ובלתי מושגים. אלה מושאי התשוקה האסורה

אותה יש להצניע, להסתיר, כמו את היצר שצריך לכבוש על מנת להיות  אם טובה, אישה מסורה, בת הגונה.

 

שגית זלוף נמיר, 2021 

בשנת 2020 זכתה שגית זלוף נמיר בציון לשבח מטעם "העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר".

מנימוקי חברות וחברי ועדת השיפוט רותי דירקטור, סנדרה וייל, ניר הרמט, רולא ח'ורי, שרי גולן, ד"ר קציעה עלון, וסבטלנה רינגולד:

"שפתה הצילומית של זלוף נמיר נוגעת תדיר באזורי טאבו, והיא אינה נרתעת מהצגת דימויים ויזואליים שאינם "קלים לעיכול". היברידים בין אדם לחיה, מאכלים הנדמים לאיברים מדממים, צילום של אברי גוף אינטימיים, נוזלי גוף והפרשות- הם לחם חוקה. ועם זאת, חופה מגינה של אסתטיזציה מוקפדת עוטפת כל דימוי ודימוי, בסטריליות כמו-רפואית שאינה נעדרת אכזריות, ואשר הופכת אותם ליצירה אמנותית מרשימה."