כשאני מתבונן בתצלומיה של שגית זלוף נמיר עולות במחשבתי מילות השיר מתוך "ארבעה קוורטטים" של ת.ס. אליוט:

 

"....בנקודת הדממה של העולם המסתובב. לא בשר ולא העדר בשר;

לא מאַיִן ולא לעבר; בנקודת הדממה, שם הריקוד,

לא מעצור הוא ולא תנועה. ואל תכַנו זאת קיבעון,

שבו עבר ועתיד נאספים. לא תנועה מאַיִן ולא לעבר,

לא עליה ולא ירידה. חוץ מהנקודה, נקודת הדממה,

לא יהיה ריקוד, ורק הריקוד ישנו. 

אני יכול רק לומר, שם היינו: אבל איני יכול לומר היכן.

ואיני יכול לומר, במשך כמה, כי פרושו למקם את זה בזמן. 

החופש הפנימי מן ההתאוות המעשית,

השיחרור מפעולה ומסבל, השיחרור מן הכורח הפנימי

והחיצוני, ועם זאת מוקף

בחסד של תבונה, אור לבן דומם ונע,

התעלות בלי תנועה, התרכזות

מבלי לגרוע, העולם החדש

והישן מתבהרים כאחד, מובנים

עם השלמת צידו האקסטטי,

פתרון אֵימתו החלקית.

אולם כבילת העבר והעתיד

שזורה בחולשת הגוף המשתנה,

מגוננת על המין האנושי מעדן ומאבדון

שהבשר אינו יכול לשאת. .."

​

 מתוך "ארבעה קוורטטים" , ת.ס. אליוט, עמ' 11-12, הוצאת קשב לשירה, תרגום: מאיה בז'רנו, 2008.

 

חווית ההתבוננות של ת.ס. אליוט בכד היווני הדומם המוקף בציור מעגל הרוקדים, מתמצה בתיאור המבוסס על מערך של ניגודים שלכאורה סותרים: לא בשר ולא העדר בשר, לא מעצור ולא תנועה, לא תנועה מאַיִן ולא תנועה לעבר וכן הלאה.

 

זוהי חוויה מטלטלת בעוצמתה ובריגוש שלה, והיא מחדדת אפשרות קריאה בתצלומיה של שגית. 

​

דימוי המעגל הממוקם במרכז הפריים בתוך סביבה סטרילית בתצלומיה של שגית, הוא תנועה אין סופית ללא תנועה, הוא בו זמנית מרחב מוגן ומרחב כלוא, הוא גם רחם וגם קבר, וכל נקודה שבו היא נקודת התחלה ונקודת סוף וחוזר חלילה, והוא דימוי מרכזי וחשוב בתצלומיה של שגית. אלא שהדימוי המדובר, אי אפשר לקרוא אותו רק קריאה פורמליסטית גאומטרית, שהרי הוא ביטוי לחומר, עדות לקיומה של ממשות המעוגנת בתוך עבר ובתוך הווה.

 

זוהי בחירה ודרך פעולה של הצלמת לחשוף בפני המתבונן, ובאותה מידה לשמר מפני המתבונן , לקרב ובאותה מידה גם להרחיק זכרונות והתנסויות מכוננים מעברה, והשתקפויות שלהם בתוך ההוויה של העכשיו. 

​

כשאנו מתבוננים בתצלום כדורי הקוּבֶּה המסודרים בצורת עיגול, אנו מבינים מיד שמדובר לא רק בעיצוב של צורה מנוכרת, אלא גם בתיאור של פעולה- פעולת הידיים והאצבעות המגוללות בעדינות את הבשר הרך והחושני למגע לכדי כדורים. עיצובם בתצלומה של שגית בצורת מעגל מושלם, כעין מחרוזת, רק מעצימה את ההרס שבפירוק המעגל על ידי פעולת האכילה שלהם. (או: רק מעצימה את האלימות הכרוכה בפעולת האכילה המאיימת לפרק את המעגל).

 

אומרת שגית:

".... כשהיא נותנת לי קופסא עם אוכל, זו צריכה להיות קופסא מאמאייל כי הוא מתנקה הכי בקלות.

ויש לקופסא מכסה אבל עדיין היא עוטפת: מעל התבשיל היא שמה נייר פרגמנט. עליו היא סוגרת את המכסה, כך האטימה חזקה יותר. 2 גומיות שיתפסו את המכסה ויצמידו אותו לקופסא.

לאחר מכן מצפה בנייר כסף את המכסה ומהדקת סביב סביב. ואז מכניסה הכל לתוך שקית נילון שקופה, כזאת של הירקות בסופר, וקושרת. את זה היא מכניסה לעוד שקית, ליתר בטחון, שאם ישפך אז ישפך לתוך השקית. ואז היא שמה את כל החבילה הזו בתוך שקית ניילון גדולה יותר, כזו של הקופות בסופר, כדי שאוכל לסחוב את זה עד האוטו.

 

למה? ..."

 

"למה?"

 

זוהי שאלה ללא מענה, הנזרקת לחלל העולם ע"י ילדה אשר פעולת האם העוטפת את האוכל בקפדנות כזו מתוך אהבה, דאגה וחרדה, הופכת למטאפורה המשקפת באופן לא מודע את חווית הגוף והנפש- גוף הילדה ונפש הילדה, הכלואים בתוך מרחב הבית והחוקים שלו, ומשוועים להיות כמו כל הילדים. 

​

וזוהי שאלה של אישה בוגרת, אמנית, המתבוננת על פעולת האם באופן מפוכח מתוך אהבה והערכה, ועם זאת מתוך כאב והבנה שפעולה זו היא לא רק מטאפורה לטהרתו של הגוף המת ועטיפתו בשכבות של תכריכים לבנים, אלא היא גם פעולה מסרסת. 

​

היופי המפתה והדוחה בו זמנית בתצלומיה של שגית, והעניין שהם מעוררים, עולה מתוך ריבוי המשמעויות המתקיים בהם, והבנה עמוקה של היחסים המתקיימים בין השלם והפגיע של החיים והמוות כדבר אחד. 

​

תצלומיה של שגית הם איפוא גם דיוקן מורכב של אִמה, אישה מסורה ודואגת, וסיפור הקשר המורכב ביניהן. תצלומיה, שהם יופי האוצר בתוכו כאב, הם שיחזור של שגית, בדרכה היחודית, את הטכסים המגוננים של אִמה, כפי שהם עולים בזכרונה, מתוך הבנה חדה שלגונן פירושו לא פעם גם לחנוק. 

​

פעולת השחזור ופעולת ההכנה לצילום עצמו, היא פעולה של אירגון שקול למן סדר מופתי, וערעורו של אותו סדר באופן מעודן. פענוח ופירוק הדימוי המצולם למרכיביו, חושף פעולות אינטנסיביות של חפירה, עטיפה, דקירה, עקירה, סימון ומחיקה. מה שיפה, נקי וטהור, הוא גם מורבידי. מה שניצחי מתכלה. הניכור הוא ניכור של קירבה, לא של ריחוק. 

​

תחת ידיה של שגית הופכים האוביקטים המצולמים לדימוי היברידי. מה לכדור צמר גפן לבן בלב ליבו של אבטיח אדום ועסיסי? מה היא אותה יד סמויה המסמנת את המרחב חרישית בסימנים צנועים אוצרים סוד?

 

את התשובה ניתן אולי למצוא בדבריו של רילקה מתוך "הסונטות לאורפאוס":

"תפוח עגלגל, דמדמנית,

אגס, בננה- כל אלה מתנים

מות וחיים בפה...אני

רק מנחש...קורא זאת בפָּנים

 

של ילד שטועם מהם. זה בא

ממרחקים. הפה נמלא דבר

שאין לו שם. במקום מילים ניתר

מבשר הפרי גילוי חדש מופתע..."

 

 מתוך "הסונטות לאורפאוס", ריינר מריה רילקה, עמ'21,  הוצאות עם עובד/שירה, תרגום: שמעון זנדבנק, 2007. 

​

ואכן, תצלומיה של שגית, ככל שהם מתגלים יותר הם מתכנסים יותר אל תוך עצמם.