שגית זלוף נמיר מצלמת דימויים שכל אחד מהם הוא צומת המצליב פרקטיקות 

שונות בצילום – התיעודי עם המבוים, המשפחתי והקונפורמיסטי עם הזר והחריג, 

היום-יומי והמוכר עם הסוריאליסטי והפנטסטי. כל פרֵיים הוא ארכיאולוגיה של המבט. 

​

זו ההיסטוריה של ההתבוננות על הדברים ומתוכם, דרך העין החיצונית, המכאנית, של מצלמת הסטילס או הווידאו, ההופכת בהמשך לעין פנימית. זלוף נמיר בוחנת את הכוח הטמון בצילום להבין את המציאות, ליצור תובנה לוגית שלה, ובו בזמן מאשרת את אי ההיתכנות של הבנה שכזו. 

​

התערוכה מציגה סדרה של תצלומים ועבודות וידאו מהשנתיים האחרונות, המהווים מערך של מבטים שטיבם המרוחק והקר מתנגש בתוכן האוטוביוגרפי-סובייקטיבי.

העבודות משולבות אלה באלה, שכן גם הווידאו נושא אופי תמונתי – בין הסטטי לתנועתי.

 

במרכזן מופיעה דמותה של האמנית ולצדה דימויים של גוף, בית, ילדים ואובייקטים יום-יומיים. הקומפוזיציות מפעימות באסתטיות הנקייה שלהן וביופיין הקר והמסתורי, אך נוקבות בבדידות, בכאב ובאימה שהן משדרות; בין שאלה רגלי פעוט המציצות מבעד לסורגי מיטת תינוק אין-סופית, בלון העטוף כולו מסטיקים ורדרדים הצף בעננה ורודה, או סצנת פייטה של אם ובתה התינוקת המבקשת להשתחרר מחיבוקה. המצלמה עצמה מופיעה אף היא כמושא צילום במחווה ארס פואטית ההופכת לפעולה מציצנית. 

​

"חג'יבדה" היא כינוי בעירקית לנשיקת מרנג, אך בילדותה שמעה האמנית את המילה בהקשר של הסתרה, שכן אמה הסתירה עוגיות אלה במחבוא הממתקים. בתערוכה הנוכחית החג'יבדה היא אותו שד רוטט, אותו מבט נשי המתענג ברמיזה על האיברים האינטימיים, אותו בלון ורוד העלול להתפוצץ.

כפי שהיא מנסחת זאת היום, "חג'יבדות" הן "ביטוי לתשוקה סמויה של משמעת חיצונית הדורשת לכבוש את היצר, לכלוא אותו במבנים האסתטיים של הדימויים, שהינם בלתי נגישים ובלתי מושגים, ובכך הופכים נחשקים אף יותר. אלה מושאי התשוקה האסורה אותה יש להצניע, להסתיר, כמו את היצר שצריך לכבוש על מנת להיות  אם טובה, אישה מסורה, בת הגונה". 

​

לאורך שנות פעילותה כאמנית המתמקדת במדיום הצילום, עוסקת זלוף נמיר בגוף. באמצעות פירוקו והזרתו היא בוחנת את זהותה כאישה וכאישה מזרחית, כאמנית, כרעיה וכאם. היא מבודדת את חלקי הגוף, ולעיתים יוצרת מהם מעין יצורים היברידיים, כמו בשירו הסוריאליסטי של לוטריאמון שהפגיש בין מכונת תפירה ומטרייה על שולחן מנתחים. בפעמים אחרות היא מציבה את הגוף בסיטואציות לכאורה טבעיות ונעימות, אך למעשה הן מתהוות לנגד עינינו כנידונות לכישלון. 

​

בתערוכתה הנוכחית מעלה זלוף נמיר שאלות לגבי התשוקה– ביטוייה ומגבלותיה, כיצד היא מניעה את הזהות ואת מהלך החיים ובאילו אופנים היא מכתיבה את הדימוי והפעולה האמנותיים: האם ניתן לשבור רצפים של שייכות, לנתץ דימויים, לאפשר להם קיום אחר, עצמאי, חופשי ממוסכמות. רולאן בארת' אמר כי "התצלום, יהיו אשר יהיו נושאיו וצורותיו, הוא תמיד בלתי נראה: לא אותו אנו רואים". בארת' הצביע על החמקמקות של התצלום וכיצד אנו יכולים לדבר עליו מחוץ להבניות התרבותיות, החברתיות והפוליטיות המוטמעות בנו, והקובעות את המבט שלנו.

 

זלוף נמיר מנסה לערער על הבניות אלו, לחשוף אותן ולטלטל אותן בעוצמה, כשהיא מובילה את הצופה לשדות יופי פתייניים של דימויים מקוטעים, חיבורים אבסורדיים ומצבי סף, הנעים כמטולטלת בין שולט לנשלט, בין כוח לרפיון ובין המהפנט למחריד.